פוסט פוסט שריפה

img_0655

היה כזה שבוע שבו היינו ב4 הופעות.

3 בזאפה- אהוד בנאי, כנסיית השכל, גבע אלון.

אחת בוונדרבר- איפה הילד.

הייתי בטוחה שכל הפוסט הזה יהיה על ההופעות. איך שאצל אהוד היה ממש מלא ואנשים עפו ואיך גבע היה מיוחד. כמו לשבת סביב מדורה ולשמוע שירים נעימים. אפילו קניתי יוקליילי אחרי זה, מרוב התלהבות.

וחמי רודנר. האחד והיחיד נתן תנשמה בוונדר. ואופיר חבר שלנו שהוא הכי מרגש בעולם. יש לו שיר אחד שהוא שר ותמיד מעלה בי דמעות.

האמת שהמופע לא היה מלא. וישר אח"כ התחיל הדיבור על הדרך חזרה לתל-אביב. זה היה שבת בערב ויום ראשון היה ממש בפתח. השביזות ניכרת.

ואז הגיעה השריפה. חשבתי שאכתוב על זה. אולי על איך כמעט נשרף לנו סניף אחוזה. הלהבות נישקו את חלונות הסטודיו שלנו ועיגלו את חלונות החדר שעכשיו ישארו גליים כאלה וטיפה חומים. כמו פילטר של אינסטגרם.

יש לנו מצלמות אבטחה. הן מכוונות לכלי הנגינה. עם הגב לחלון. ומהחלון נכנסת שמש כך שאפשר לראות את צל העצים זז ברוח.

הסתכלנו בוידאו מאותו היום. האמת שזה מזעזע. רואים את צל הלהבות מהחלון מתגבר ומתגבר. בולע את עץ האיקליפטוס שמחוץ לחלון כמו חית טרף מפחידה. והכלים סתם עומדים שם. חצי מטר מהם מפלצת אש משתוללת והם לא זזים מילימטר. הם לא יכולים לזוז.

ומעבר לכך לא אכתוב על השרפה.

אכתוב על חוויה שהיתה לנו השבוע. כשהלכנו לאודיטוריום בערב. להופעת מחול.

הגענו ברגע האחרון אז נכנסנו כזה בחושך.

ההופעה היתה הופעה ברוח מוסיקת מועדונים. ליין דיג'יי סטייל. זה מופע שהולך בכל העולם.

המופע הוא שעה. לצערי נאמר לנו שזו הפעם הראשונה שהוא עולה עם פלייבק. בד"כ יש דיג'יי על הבמה והוא מרקיד את הנגנים. זה לא היה כך. הרקדנים רקדו לצלילים מוקלטים. חלק מהזמן הייתי צריכה לכסות אזניים. ואני אוהבת מוסיקה חזקה. אבל היה כואב. ראינו לפעמים אנשים עוזבים במהלך המופע.

כשעלה האור ראיתי שהאולם היה 60% מלא. או 40% ריק. המחומשים החומים של האודיטוריום שבו ראיתי את כל הצגות הילדות שלי נראו לי עייפים מאוד.

הגיל הממוצע בקהל היה 70+. והם מחאו כפיים בשמחה. ותכלס כל הכבוד להם.

היה כל כך מוזר. יצאנו בשתיקה. וכך אני רוצה גם לסיים את הפוסט הזה כי אני לא כל כך יודעת מה להגיד. זו חוויה שאני מכירה. גם כשהופענו בפסטיבל הסרטים על הבמה בגן מניה זה היה הקהל. מה זה אומר? כנראה המון דברים טובים עליהם. אבל מה זה אומר על הצעירים? ההופעה היתה לגמרי ממותגת ומותאמת לגילאי 30-40.

אז אסיים עם סימן שאלה גדול שממשיך איתי לפוסטים הבאים.

wowserdom

נגיד שיש לנו שבת ערב פנוי. עושים משהו? ואם כן. מה?

אז אני פה לדבר על היום שלי ומה עשיתי. מסקנות בסיום המחקר.

הבוקר נפתח בהליכה על הציר. קפה בהיינה שזה בלוג שלם בפני עצמו ואני מבטיחה לדווח גם על זה.

סלפי מתבקש עם היפים והמשכימים והביתה.

בצהרים במסעדת "כבש כלשהו" (שם בדוי) בדאלית אל …

שנ"צ ויאללה אספרסו כפול.

החלטתי ללכת לבדוק עיר תחתית. אותה אנחנו מכירים ואוהבים. חוזרת וכותבת.

 

psx_20160702_132457

אז העיר היתה די ריקה. רחובות יפו פלמר שוק תורכי שוממים. כמה חתולות.

העוגן היה סגור. בפלסטר לא היה כלום.

בסינקופה לא התחיל עדיין.

הפוארטו היה מלא כמו בכל שבת. זה פאב ברחוב הנמל. אווירה טובה והרבה בירה אבל היינו כבר רעבים.

המשכנו ללכת לכוון המזרקה וגילינו טאפאס בר. המקום היה מ ל א . בפנים ובחוץ. ספרתי איזה 60 סועדים לפחות. אווירה פגז.

וזה שימח אותי מאוד כי הבנתי שיש אנשים בחיפה. וכולם נראו חיפאים לגמרי (לדעתי) אבל משום מה הם לא מפוזרים אלא נמצאים כולם באותו מקום. כי מסביב הכל היה ריק.

יכול להיות שאנחנו מתחילים לזהות תכונה של התקבצות אבל מוקדם להציג תוצאות.

whatsapp-image-2016-11-13-at-11-32-57-2

אז התיישבנו. ואפשר לומר שאפילו בהתרגשות.

whatsapp-image-2016-11-13-at-11-32-57-6

השולחן האחרון הפנוי במקום.

 

 

whatsapp-image-2016-11-13-at-11-32-57-1

האוכל שהיה טעים. מסביבנו היו זוגות צעירים ושולחנות של אנשים בני כזה 40-50 שנראו מבסוטים וגם שתו. אני חושבת שהיין הזול  (20 שח לכוס יין) עזר לחברים לזרום עם העניין. גם המנות יחסית זולות.

 

אז השעה היתה 21:30 האווירה תוססת. בגלל שזה טאפאס היה מגניב להזמין כמה מנות. כולן היו טעימות.

וכל הזמן היין זרם.

whatsapp-image-2016-11-13-at-11-32-57

 

הספקנו לשתות כל אחד 2 כוסות….ולפתע….הסתכלנו סביבנו.

השעה היתה 22:20 .

כבר לא שמעו את המהום האנשים. פה ושם שולחנות ריקים.

המקום נהיה שקט. המלצרים התחילו ללכת לאט יותר. לעשות פוליש. וגם המוסיקה פסקה. אפשר היה לשמוע את הרוח שורקת בנמל.

תוך חצי שעה המקום היה ריק. ואני מתכוונת לריק.

נשארנו לבדנו עם המלצרים. והם התחילו לסגור את המקום. כן. על הפרצוף שלנו. בהחלט לא היתה צפייה לסרוויס שני באותו ערב.

whatsapp-image-2016-11-13-at-11-32-57-4

בשעה 23:00 כבר היה סגור.

whatsapp-image-2016-11-13-at-11-32-57-3

והתגלגלנו ברחובות חזרה לאוטו. 23:15  כבר ראינו טלויזה (סדרות בהוט- הסם הכי חזק בחיפה)

חייבת להגיד שיצאנו די שותקים. כאילו התחיל הערב ונגמר באותו זמן.

יכול להיות שזה לא היה בר? אלא חדר אוכל בקיבוץ או בית אבות?

המלצרים לא נראו מופתעים. ובחוץ כבר לא היה אפילו עם מי להתייעץ מה עושים עכשיו.

אז צפינו בכמה תופעות:

  • התחלת ערב מוקדמת.
  • רחובות ריקים.
  • התקבצות הפריטים במקום אחד.
  • התייחסות למקום כאל מסעדת אוכל מהיר.
  • שעת עוצר שכנראה מכוונת לעשר בלילה.
  • נהירה קבוצתית הביתה.

וכך הסתיים לו ערב חיפאי.

בראשון הבא נדווח על הופעה שהתקיימה באותו מקום שכולנו מכירים.

זו תהיה חוויה קבוצתית הכוללת ראיון של אמנים תלאביבים המבקרים בעירנו.

מוזמנים לתרום מחשבות ורעיונות.

שבוע טוב חיפה.

חיפאית לילה

חיפאית לילה

נתחיל מגילוי נאות.

כן אני חיפאית. וכן, אני נרדמת ממש מוקדם בלילה.

ועדיין, זה כבר לא מצחיק אותי שכל פעם שאומן מגיע להופיע בחיפה הוא מסתלבט עלינו ואומר: "מה, עדיין לא הלכתם לישון?"
ואחרי ההופעה הם אומרים – "וואו, קשה בחיפה". שהכוונה היא קשה למלא אולם.

זה מעליב ונדוש, ועדיין… אני מה-זה עייפה בעשר בערב.

החלטתי  לבדוק את העניין הזה. למה אנחנו נשארים בבית כל הזמן? מי זה ה"אנחנו" הזה? והאם אנחנו בכלל רוצים להשתנות?

אנחנו יורדים על עצמנו אבל בתשע אנחנו על הספה(במקרה הטוב).

ימי שישי בשבע בערב המסעדות האיטלקיות מלאות במשפחות.

ושבת בצהרים המסעדות  הדרוזיות.

הבנו. אנחנו רעבים ואוהבים שמגישים לנו צלחת מלאה פחממות. אבל, מה עם השאר.

אני בת 36. אמא. הבעלים והמנהלת של רוק סיטי- בית הספר למוסיקה בכרמל.

אני ובן זוגי (איסר- המתופף האגדי של רוקפור) רואים כמעט כל הופעה שמגיעה לחיפה. אנחנו גם פוגשים את האמנים שמגיעים לפה.

אז התכנית היא: לראיין אותם. לראיין חיפאים.

לאן יוצאים בחיפה ואת מי נפגוש שם- ובעצם מה אנחנו מפספסים?

מה אני אלבש

מה עושים פה בשישי יש פה אנשים סבבה? איפה הם?

האם זה דכאון או סתם רוגע?

מה כן בא לנו?

מבטיחה לדווח מהשטח ומחכה לדיווחים שלכם.

חיפאית לילה